אני אוהבת את הרעש של מכונות כתיבה. משהו בתיקתוק הזה, ברעש, בסליל, בדיו, במבנה שלה — שגורם לי להתרגשות.
יש לי 2 מכונות כתיבה שקניתי בניו יורק, שסיפור הקניה שלהם הם סיפורים בפני עצמם כי הם היו חוויות שנשארות לתמיד.
לפני יומיים אמא שלי הסתובבה בשוק הפישפשים שגם המקום הזה הוא חלק ממני, כי סבא שלי (ז״ל) שהיה סוחר שטיחים פרסים — יש לו שם חנות (שהיום מנוהלת על ידי דוד שלי). האיזור הזה תמיד מחזיר אותי לתקופות אחרות ולסיפורים אותנטיים.
בחזרה ל2018… אז אמא שלי היתה בשוק הפישפשים והתקשרה אליי נרגשת משם להגיד שמצאה לי מכונת כתיבה כי ידעה שאני מחפשת אחת בשפה העיברית.
היא שלחה בתמונה הקבוצתית של המשפחה, ואז אני קולטת שזה לא ממש בעברית… אני מטלפנת אליה לברר, והיא אומרת שהיא בלי משקפיים. אחרי כמה דקות היא מספרת לי שהיא קנתה לי מכונת כתיבה בשפה הפרסית!
הטיפוגרפיה של השפה הפרסית — כל כך יפה בעיניי!!! כל אות הינה ציור מרהיב שכשמחברים אותן ביחד הן יוצרות תנועה של מכחול, או ריקוד בלט של בלרינה. המכונה עצמה, ההילה שלה, האותיות וההיסטוריה — הם קשר ישיר להיסטוריה שלי ולמשפחה שלי. שבזכותה אני מי שאני.
לסיום… אתמול העליתי סרטון של הקופסא היפה של המכונה כתיבה החדשה שלי. והיום אני משוויצה לכם במכונה עצמה.
בתגובה הראשונה אני מעלה עבודה שלי שהופיעה בתערוכת עיצוב במסגרת הלימודים בנושא ״Personal identity״—שמורכב מפרסית ורוסית. ככה זה שאוהבים מכל הלב.
